C1 · AdvancedLesson 1 of 2

אזכור ולכידות: הוא, זה, הדבר והאמור

שימוש בהוא, בזה, בדבר ובאמור ליצירת רצף ברור בטקסט: הבחנה בין אזכור אדם או עצם לאזכור טענה שלמה, התאמת מין ומספר, בחירת משלב ומניעת עמימות בהפניה לאחור.

בטקסט רציף אין צורך לחזור על כל שם ועל כל טענה במלואם. הוא, זה, הדבר והאמור מאפשרים להפנות למה שכבר הוזכר, אך אינם חלופות זהות: הבחירה ביניהם מבהירה אם ממשיכים לדבר על אדם או על עצם, מסכמים מצב שלם או מפנים לניסוח קודם.

מה בדיוק מאזכרים?

אזכור הוא הפניה לרכיב שהקוראים אמורים לזהות מתוך הטקסט או ההקשר. לכידות נוצרת כאשר אפשר לעקוב בבירור אחר הקשרים בין חלקי הטקסט. לצורך זה חשוב לזהות את מקור האזכור: הדבר שאליו הביטוי מפנה.

הדוח פורסם אתמול. הוא כולל שלוש המלצות.

הדוח פורסם בלי בדיקה נוספת. הדבר עורר ביקורת.

במשפט הראשון הוא מפנה לשם העצם הדוח. במשפט השני הדבר מפנה למעשה המתואר כולו: פרסום הדוח בלי בדיקה נוספת. לכן לא די לשאול איזו מילה הופיעה קודם; צריך לשאול איזה תוכן ממשיך המשפט הבא לפתח.

הוא: שמירה על זהות והתאם

כאשר כינוי גוף משמש לאזכור שם עצם, הוא מתאים לו במין ובמספר. אין מדובר רק בבני אדם: גם דוח, החלטה ותוצאות יכולים להיות מקורות לאזכור.

מקור האזכור הכינוי רצף לדוגמה
הדוח הוא הדוח הגיע. הוא ייבדק מחר.
ההחלטה היא ההחלטה התקבלה. היא תפורסם מחר.
המסמכים הם המסמכים מוכנים. הם יישלחו היום.
התוצאות הן התוצאות פורסמו. הן זמינות באתר.

ההתאם הוא לפי המין הדקדוקי של השם, לא לפי סיומתו בלבד. גם הנשוא מתאים לכינוי: התוצאות — הן זמינות.

התאם תקין אינו מבטיח הפניה ברורה. במשפט „המנהל שוחח עם היועץ לאחר שהוא קרא את הדוח” שני המשתתפים מתאימים לכינוי. אין כלל שלפיו הכינוי מפנה תמיד לשם הקרוב ביותר.

כאשר שני שמות מתאימים לאותו כינוי וההקשר אינו מכריע, כדאי לחזור על השם: „המנהל שוחח עם היועץ לאחר שהיועץ קרא את הדוח”. חזרה מדויקת עדיפה על קיצור עמום.

זה: עצם מסוים או תוכן שלם

זה יכול להצביע על עצם מסוים, אך הוא יכול גם לארוז פעולה, מצב או טענה שלמה ליחידת תוכן אחת.

הוועדה דחתה את ההצעה. היא תיבחן שוב בחודש הבא.

הוועדה דחתה את ההצעה. זה הפתיע את המשתתפים.

ברצף הראשון, המשמעות של „תיבחן שוב” מכוונת אל ההצעה, אף שגם „הוועדה” היא שם בנקבה. ברצף השני, זה מפנה באופן טבעי לדחיית ההצעה, ולא לשם העצם „ההצעה” לבדו.

כאשר זה מאזכר תוכן שלם, משתמשים בצורת זכר יחיד גם אם בתוך התוכן מופיעים שמות בנקבה או ברבים: „הישיבות בוטלו. זה היה צפוי”. אין כאן חוסר התאם ל„ישיבות”; מקור האזכור הוא המצב המתואר.

לעומת זאת, בהצבעה על עצם מסוים קיימת הבחנה בין זה, זאת, אלה: „איזו הצעה אושרה? זאת שהוגשה אתמול”.

המילה זאת יכולה גם להפנות לתוכן שלם, למשל בצירופים בעקבות זאת ולמרות זאת. במשפט „הדיון התארך; למרות זאת התקבלה החלטה”, אין צורך לחפש שם עצם בנקבה שאליו „זאת” מתאימה.

Quick check

Try one question now.

1
החוקרים פרסמו את מסקנותיהם. נבעו מהשוואת הנתונים, ולא מהשערות מוקדמות.

Check your answer when you are ready. No sign-in needed.

הדבר: סיכום מצב והמשך הדיון בו

הדבר משמש לעיתים קרובות בכתיבה עיונית ורשמית לאזכור מצב, אירוע או עובדה שכבר הוצגו. לעומת זה, הרווח מאוד בשיחה וגם בכתיבה פחות רשמית, הוא עשוי ליצור גוון רשמי יותר. זו נטייה סגנונית, לא חלוקה מוחלטת בין דיבור לכתיבה.

החברה הפסיקה לפרסם את נתוני הבדיקה. הדבר הקשה על הפיקוח.

החברה הפסיקה לפרסם את נתוני הבדיקה. הפסקת הפרסום הקשתה על הפיקוח.

בשתי הגרסאות ההפניה היא להפסקת הפרסום. הגרסה השנייה נותנת לתוכן שם מפורש ולכן עשויה להיות ברורה יותר, במיוחד לאחר משפט ארוך.

מבחינה דקדוקית, הדבר הוא זכר יחיד: הדבר הקשה, הדבר היה צפוי. אם מחליפים אותו בצירוף אחר, ההתאם משתנה בהתאם: הפסקת הפרסום הקשתה.

אפשר לבחור שם מסכם שמבהיר כיצד להבין את התוכן הקודם:

  • ההחלטה — כאשר מדובר בבחירה שהתקבלה.
  • הטענה — כאשר מדובר בתוכן שמישהו טוען לנכונותו.
  • השינוי — כאשר מדובר במעבר ממצב אחד לאחר.

הבחירה אינה ניטרלית לגמרי: כינוי תוכן בשם הטענה אינו זהה להצגתו כעובדה. אין לבחור שם מסכם רק כדי להימנע מחזרה.

האמור: הפניה למה שנאמר או נכתב

הָאָמוּר משמש בכתיבה רשמית להפניה לתוכן שכבר נאמר או נכתב. הדגש הוא על תוכן הדברים הקודמים, ולא רק על האירוע שהם מתארים. אפשר לצמצם את תחום ההפניה בעזרת מקום מפורש: האמור לעיל, האמור בסעיף הקודם, האמור בפסקה השנייה.

בסעיף הקודם נקבע כי ההרשמה תיסגר ביום חמישי. האמור בסעיף הקודם חל גם על מועמדים מחוץ לארץ.

כאן הביטוי מפנה להוראה הכתובה. הוא אינו מפנה למילה „סעיף” ואינו מתאר את עצם כתיבת הסעיף.

יש להבחין בין שני מבנים:

המבנה התפקיד דוגמה
האמור בלי שם עצם מפורש הפניה לתוכן שנאמר או נכתב האמור לעיל מחייב בדיקה נוספת.
שם עצם ואחריו האמור בנטייה מתאימה זיהוי שם עצם שכבר הוזכר המסמך האמור; ההחלטה האמורה; התנאים האמורים; ההוראות האמורות

אין לבלבל שימושים אלה עם אמור + שם הפועל: במשפט „הדוח אמור להתפרסם מחר”, „אמור” מביע ציפייה או תכנון ואינו מאזכר דברים קודמים.

האמור לעיל אינו הופך הפניה עמומה למדויקת. אם קדמו לו כמה הוראות שונות, יש לציין את ההוראה או את הסעיף הרלוונטיים. בשיחה רגילה, מה שנאמר קודם יהיה לרוב טבעי יותר.

בדיקת לכידות לפני שסוגרים את הטקסט

כדאי לבדוק כל אזכור בשלושה צעדים:

  1. מזהים את המקור: שם עצם מסוים, מצב שלם או תוכן כתוב קודם?
  2. בודקים את הצורה: האם הכינוי והנשוא מתאימים? האם המשלב מתאים לטקסט?
  3. בודקים את הקורא: האם אפשר להציע מקור סביר אחר לאותו אזכור? אם כן, חוזרים על השם או מנסחים שם מסכם מדויק.

לזכירה: הוא והטיותיו ממשיכים בדרך כלל את האזכור של שם עצם; זה יכול להפנות גם לתוכן שלם; הדבר מסכם לעיתים קרובות מצב בגוון רשמי יותר; האמור מפנה למה שנאמר או נכתב. הבחירה הטובה אינה בהכרח הקצרה ביותר, אלא זו שמאפשרת להבין מיד למה הכוונה.

You reached the end

You reached the end

Now make it stick.

Save your progress, or start the exercises. Practice with detailed feedback after you submit, or save your progress and come back.

Practice exercises

Was this lesson helpful?

Last updated October 23, 2026